"יצאנו למסע שחלמתי עליו,מסע שמבחינתי הוא חשוב מאין כמותו.
אני, שי ישעיהו ביננטל ,בנו של נתן ביננטל שאיבד כמעט את כל משפחתו ,כאן בפולין.שרד תופת נוראית וקשה וניצח.ניצח בכך שיש לו צאצא ונכדים.
גדלתי על הסיפורים של אבא וככל שבגרתי ,אני רואה באבא שלי גיבור גדול וגאה בו מאד.
היום הראשון היה מתיש.התחלנו את הדרך מורשה לכיוון קרקוב.נעזרתי במפה שבנייד ואז החלו להופיע המקומות בהם שהה אבא.תחילה ,ראיתי את הצומת של ביאלובז'יקי,אח"כ עברנו בסקארזיסקו קמיינה ולבסוף הגענו לקרקוב. הבטתי בנוף הירוק,בעצים ,ביערות בכפרים ובעיירות וניסיתי לדמיין את אבא, שהיה נער מפוחד ,תוך כדי בריחה.שברח מקרקוב לאחר שנתפס בידי הנאצים וחזר להורים ביבאלובז'יקי, עד לתפיסתו בשנית.ניסיתי לחשוב מה הוא הרגיש? מה אני הייתי חש ? הרבה פעמים התמלאו עיניי בדמעות.
זה היום הכי משמעותי מבחינתי במסע,הביקור בלודז'.האם נצליח למצוא את הקבר של הסבא רבא מאיר יחיאל רוטברד?מה נמצא שם?
התחושה שחשתי תוך כדי נסיעה הפריעה לי. בבוקר סיימתי לכתוב מס' משפטים שהתכוונתי לומר על הקבר.לא חשתי איזו התרגשות גדולה וזה הפריע לי.
הגענו לבית הקברות.דוביק המדריך אמר לי שתגיע המנהלת של בית העלמין ,אלגה ותיקח אותנו למקום. פעימות הלב הלכו והתגברו. צעדתי בעיקבותיה.בדרך שאלתי אותה אם היא יודעת איפה הקבר והיא ענתה שכן ושמישהו היה כאן לפני כעשרים שנה .היה זה בן הדוד של אבא ונכדו של הסבא רבא, הדוד יעקב רוטברד.
התרגשות גדולה אחזה בי.לא הסתכלתי על דבר בדרך.לא סימנתי לעצמי את תווי הדרך ,רק רציתי להגיע.לפתע, אלגה עצרה,נכנסה לתוך מעבר בין מספר קברים ואמרה לי שזה כאן.הקבר עמד שם במצב טוב, ברור,עם הכיתוב מאיר יחיאל רוטברד. רעד עבר בי והדמעות חנקו אותי.
התחלתי לנקות את הקבר שהיה מכוסה בעלים יבשים.כל הקבוצה עמדה מסביב.ממש כמו באזכרה.התחלתי לקרוא קטע מסיפורו של הדוד יעקב בו הוא מספר על הסבא.קולי נשבר ונחנק.נשאתי הספד קצר ואמרתי קדיש בקול גדול ותפילת אל מלא רחמים ואז נשברתי,בכיתי כשדוביק מחבק אותי.אחד אחד ניגשו אליי חברי הקבוצה ,חיבקו ונישקו .כמה שזה חימם לי את הלב.איזה מזל שנסעתי עם כאלה אנשים. שמזדהים עם הסיפור האישי שלך. הם התרגשו מאד וחלקם אף הזיל דימעה".