מסע לפולין – אוגוסט 2014 (משגב )
לדוביק,
להיות "מלמד" זוהי זכות גדולה. זוהי זכות משום ש"המלמד" משפיע ומעצב את דרכייהם של תלמידיו ובעקבותיהם, מעצב דור שלם של אנשים.
להיות "מלמד" זו היא היכלת של הבן אדם להזדהות ב – 100% עם המקצוע של ההוראה ולהיכנס לליבם ולשכלם של תלמידיו. לא הרבה מסוגלים לכך.
סיפור השואה מורכב ביותר. האסון שפקד את עמינו הוא עצום. יש לסיפור הזה שישה מיליון זוויות שונות כך שגם ה"מלמד" וגם התלמיד לא יכולים להכיל את גודל הסיפור הנורא הזה.
לקחת אותנו יד ביד מהגטו של קרקוב , וורשה ולודז' דרך מחנות ההשמדה של אוושוויץ , ביקרנאו וטרבלינקה. בכול מקום טרחת והכנת עבורינו את הסיפור הקטן , האנושי הקורע לב על הרגע המצמרר בו האמא מבינה שהיא מאבדת את ילדיה ומהצד השני את הילד שמפנים כי נשאר לבד מול מכונת הרג בעלת כוחות רשע אין סופיים. הסיפור האנושי תמיד עוטר בשיר ובקטע קריאה מרגש ומצמרר
אנו אנשים מבוגרים היודעים משהו על סיפור השואה. חלקינו הגדול הוא נצר למשפחות שאבדו בנים ובנות רבים מידי בשואה. עוצמת החוויה שייצרת עבורינו הייא מטלטלת ועמוקה. אני מניח שיקח לרובינו זמן רב לעכל את שעבר עלינו השבוע האחרון ואני מעז גם לחשוב ולומר שגם האישיות שלנו תושפע ותעוצב ממה שחווינו כי הרי אין אדם אחד בינינו שיכול לצאת מחוויה כזו מבלי לשאול עצמו שאלות עמוקות ונוקבות לגבי המשפחה הקרובה שלו וכמובן גם לגבי העם היהודי שכולנו שייכים אליו.
שירו של מוטי המר: "רקמה אנושית "המבוצע ע"י חווה אלברשטיין :
כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו - ומשהו, נשאר איתו
הוא הסיפור של המסע הזה המלמד אותנו על הקשר בין האנשים, על הערבות ההדדית שישנה בין אנשים וכשהיא לא קיימת – אנו אבודים ונאבדים.
תודה רבה לך!