שחר שטייף - מסע קהילת כרמל זבולון - 2015

עדות חיה ונעלמת

על ארבע נקודות:

• אי הנתפשות

• השפל המוסרי

• לא עוד

• שימור הזכרון

כמה שנדמיין את הרעב, הכאב, הקור, הריחות, הצעקות, הפחד והצער - מי שלא חוה אותם על בשרו לעולם לא יוכל להבין מהי שואת העם היהודי. מעבר לכל המליצות והקלישאות - התצריף עצום המימדים של שישה מליון סיפורי חיים ומוות שנשזרים זה בזה לתמונה שלעולם לא נוכל לראותה מקצה עד קצה. סיפורי העדים, וסיפורה האישי של רחל חנן שסופר לנו מפיה בבית הכנסת, על הרמפה, בצריף, בקרמטוריום, הם רק חלק מאחד מחלקי אותו פאזל. ״זכינו״, אמרתי לרחל, על ששמענו ממקור ראשון את סיפורה האישי וממנו חווינו שבריר מהבלתי נתפש. זכינו, כי העדים הולכים ומתמעטים והאפשרות לפקוד יחד עימם את גיא ההריגה הולכת ונמוגה לעד.

רחל - אשה מדהימה שבחרה בחיים, בעתיד. בחירה שאיפשרה לה לחיות עם עברה בשלום. ה״טיפים לחיים״ שנתנה לנו במפגש הסיום בקראקוב הם הטיפים לחייה היא, וחייה הם הניצחון הגדול ביותר שיכולה היתה לפלל לו. בצניעותה היא פוטרת את המחמאות בהינף יד, כי מבחינתה היא פשוט נקלעה למציאות שלא מרצונה. ובכל זאת - בסדרה מופלאה של בחירות נכונות או אקראיות (איני מאמין בכוח עליון) הצליחה לשרוד מבחן אחר מבחן, ולסגל לעצמה, עם השנים, מידה בריאה של הומור וציניות, שהם אולי המגן החזק ביותר מול עבר נורא ובלתי נתפש כשלה.

מעבר לכל הקלישאות והמליצות טורדות את ראשי שאלות: איך ייתכן שאומה שתרמה לעולם אושיות תרבות כמו שילר, גיתה, בטהובן ואחרים - מידרדרת לשפל המוסרי של יישום תכנית סדורה להשמדה של עם ושל קבוצות אתניות אחרות? איך מתאפשרת עליה לשלטון של חונטה שבאמצעים של הפחדה, תעמולה ורמיה - מגייסת מדינה שלמה למלחמה מגלומנית ומטורפת בעולם כולו. מסתבר שדי בקלות… שילוב של עוני, בערות, מגלומניה, הגיון קר, פופוליזם וניצול ציני של אמצעי התקשורת - ומגבלותיהם - מאפשרים תכנון וישום של תכנית ריינהארט באופן סמוי (כמעט) לגמרי.

הייתכן שמדינות אחרות יגיעו לאותו שפל המדרגה במאה ה-21? התקשורת היום תקשה מאד ליישם תכניות סודיות להשמדת עם, אבל גיוס אומות למלחמות מגלומניות ומטורפות הן חזון נפרץ. נפרץ מדי. גזענות בחסות החוק, ועל פי רוב בברכת כהני הדת, ממשיכה לפעפע ולבעבע גם במתוקנות שבאומות. מנהיגים מגלומניים ממשיכים לשלהב את האספסוף, להסית, ולחוקק חוקים שמפלים קבוצות אתניות על פי צבען, מינן, דתן או דעתן.

לא אטיף מוסר לאיש. יעשה כל אחד את הבחירה האישית שלו ויפעל לפי צו מצפונו. רק זכרו - ״לא עוד״ זו אחריות אישית של כל אחד מאיתנו ושל כל אומה ועם. אין תירוצים ואין ״אבל״.

הנאצים ימ׳ש עשו, כדרכם, עבודה יסודית של חיסול הראיות למעשיהם. טרבלינקה ומחנות אחרים נמחקו לחלוטין. מתקנים ״בעייתיים״ (מבחינתם) פוצצו. העדויות האילמות הועלמו. האתרים ברובם משוחזרים ורק מעט מאד ראיות ברורות נותרו, וגם בהן נוגסות שיני הזמן. אנדרטאות ענק, מעט תמונות ששרדו, והריסות - גלי הריסות.

מול העדויות האילמות שנעלמו והועלמו - העדויות החיות ההולכות ונעלמות. מעט השורדים שחוו את זוועות השואה על בשרם היו ילדים ונערים בתקופת המלחמה, והיום הם באים בימים. את סיפור השואה לא יספרו חורבות ואנדרטאות אלא אנשים חיים. מי שישמר את הקהילות, בתי הכנסת, בתי העלמין, הגיטאות, בורות הירי, מחנות ההשמדה - יהיו מבקרים כמונו שיפקדו את האתרים, יספרו את סיפוריהם ויפיחו חיים בעדויות. כי מלבד מספר קטן של אתרים מתוחזקים המופעלים על ידי ממשלת פולין - מרבית האתרים חיים רק בזכות המבקרים הפוקדים אותם ומזכירים את סיפורם. אם לא נבקר בהם - הם ירדו לתהום הנשיה לעד וזכרון השואה יצטמצם לביקור במוזיאון.

לכן, למרות שלטעמי מרבית משתתפי משלחות הנוער אינם בשלים ובוגרים דיים להתמודד באופן משמעותי עם עוצמת החוויות במסע שכזה ולמרות שלטעמי ראוי לצאת למסע שכזה בגיל מבוגר יותר, ולמרות שלצערי משרד החינוך מטמיע במסעות בני הנוער מסרים קורבניים ולאומניים שאינם טעימים לחיכי, יש טעם להמשיך במפעל זה - ולו על מנת לשמור את האתרים חיים ופועלים.

ואנו? לנו לא נותר אלא לומר לכל מי שעדיין מהסס - צאו למסע! הקדימו לעשות כן כדי שתוכלו עדיין לשמוע עדות חיה ממקור ראשון. צאו למסע כדי להבטיח שסיפור השואה לא ישאר במוזיאונים בלבד. צאו למסע כדי להיות נוכחים ולהבטיח את המשך הנוכחות של הקהילות והאתרים שהיו, נאלמו ונעלמו.

#המלצותנוסעים