המסע לפולין ,
סבא בונק וסבתא רות האהובים , שניהם היו ילידי פולין ..
עם פרוץ המלחמה נישאו בחשאי , ומיד נמלטו לצד הרוסי . צעירים שכל עתידם היה לפניהם נהפכו בן לילה לפליטים .. חוו רעב , , אובדן בן ,וחיו במשך תקופה ארוכה בחוסר תיקווה לעתיד חייהם . עם תום המלחמה הבינו כי משפחתם האהובה נספתה כולה בשואה. למרות הסבל הנוראי שחוו מעולם לא היה עצב בביתם , תמיד הייתה שמחה , תיקווה , גאווה בהישגים שהגיעו במהלך החיים ,אהבה ,חיבה וזוגיות שלא ראו בהרבה בתים .
בכל ארוחה משפחתית סבא וסבתא עם סיום הארוחה נהגו לספר לנו סיפורים על ילדותם בפולין , ולעיתים כאשר
שאלנו שאלות גם היו מרחיבים על התקופה הקשה של המלחמה .
לצערי , הייתי קטנה ולא ידעי עדין לשאול את השאלות הנכונות שהיו מספרות את הסיפור כולו ואולי נותנות יותר
תשובות ... ואולי בעצם זה המזל שהייתי קטנה ולא שאלתי את השאלות ולכן נשארתי רק עם זיכרון של שימחה
חיוך מסבא וסבתא .
מה שכן אישיותי הדומיננטית של סבי , נחישותו בדרכו , האופן בה שלט במשפחה עד היום מלווים אותי , לכן לא
פלא שלעיתים עת סיפר סיפור נידמה היה כי אולי מגזים ועם חלוף השנים הסיפורים קיבלו צבעים וגוונים חדשים..
הספר שסבא כתב "רות ואני" על חיו , ספר שקראתי לראשונה בלילה שנפטר ניראה לי כספר שיש בו מן הגוזמה
הרי לא יכול להיות שכל זה היה .. לעיתים תמהתי אולי סבא קצת הפליג בתיאורים ...
והינה המסע לפולין ,
נוחתים וכאילו סבא וסבתא שוב עמי , לרגע נידמה כי אני שומע את קולה של סבתי ...והיא יושבת שוב עמי
יעלי הייתה תמיד אומרת ...
והמסע ממשיך וכאילו סבא מלמעלה שוב מכוון את האירועים בדייק כמו שעשה בחיים בנחישות אין קץ כאשר
רואה כי לא אבקר במחנה הנוראי ששחרר ואולי סוף סוף אזכה להבין ...
מחליט סבא לתת קצת מנחושתו לי ולקבוצה וביחד אנחנו כובשים שוב את מחנה מדינאק .. ואני מניחה שכמו
שניגלה בפניו המחנה במלוא זוועתו כך אנחנו הוליכים ומרגע לרגע מגלים את גודל הזוועה של המחנה ...
אני עומדת ומקריאה את סיפורו של סבא ולפתע אני מבינה שכל מה סבא סיפר ולעיתים חשבתי שיש בו מן
הגוזמה אכן היה .. הסיפור של הכרוב שמעולם לא הבנתי ... פתאום הבנתי
ולפתע כל קורות המשפחה כמו פאזל שחלקיו היו לא ברורים מתחברים לי ...
אני מתגעגעת לסבתא וסבתא .