שלום חברים,
במשך השנים היו לי מספר הזדמנויות לנסוע למסע בפולין. את כולם דחיתי בנימוס. הרגשתי שאני עדיין לא מוכנה ולא בשלה לעמוד פנים מול פנים אל מול המראות, הסיפורים, החוויות ובמיוחד אל מול עצמי, על מה ש"חוויה" כזו תעורר בי על כל היבטיה המשפחתיים / שורשיים.
לפני שנה, עשינו מסע שורשים משפחתי לליטא-וילנה ובלרוס בניסיון להתקרב לשורשי המשפחה מצד אבי שנספתה בבורות פונאר. גם שם היה לא קל, אבל עדיין פולין מבחינתי היה טאבו.
הפעם, משהו פנימי (בנוסף למספר טלפונים מגלית..), הרגיש לי שזה הזמן המתאים והמסגרת שבה זה יהיה אפשרי. ולא תיארתי לעצמי עד כמה...
כבר מהיום הראשון היתה בקבוצה הרגשה של ביחד, של שיתוף ותמיכה. ההדרכות והסיפורים של דוביק, סיפורו האישי והתיאורים היו רגישים ומקצועיים ובחלקם היתה הרגשה שהנה זה קורה עכשיו לנגד עיננו. התמיכה של אירית שאין לה תחליף, ברגישות ובצניעות, לדעת מתי לתת את החיבוק הכל כך חשוב, מתי להקשיב, להכיל ולעזור פיזית ומוראלית בהכנות לטקסים.
מעבר לכל החוויות הכלליות, עברתי חוויה אישית מאוד עמוקה עם תובנות רבות בהיבט המשפחה האישית שלי.
מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, אנחנו חיים עם האובדן הגדול שחווינו עם לכתה בטרם עת של סבתא ריבה האהובה. גם סבתא ריבה וגם סבא שלמה, הורי אימי, איבדו את היקר להם מכל במחנות ההשמדה בפולין – בטרבלינקה ואושוויץ.
בשבועות שלפני המסע פתחתי לראשונה באתר יד ושם את דפי העד שהם מילאו לפני יותר מ 50 שנה... וזה היכה בי בבת אחת. גודל האובדן העצום שהם חוו כל חייהם הבוגרים.
בטיסה בדרך לפולין כתבתי מכתב לסבתא ריבה, אותו הקראתי בטרבלינקה ליד האבן של העיירה ממנה באה: Busko-Zdroj, הנחנו פרחים והדלקנו נרות, שמענו את השיר של יונתן רזאל "בין הצלילים" שנותן אופטימיות להמשך ושחר קרא קדיש. היתה התרגשות גדולה ובכי מעמקי הלב. מבחינתי זו היתה סגירת מעגל ושיחרור גדול.
למחרת עברנו בדרכנו מלובלין לקרקוב בעיירה Busko-Zdroj, עיר הולדתה של סבתא ריבה וכל משפחתה מצד אביה- ביננשטוק ואמה – גדלביץ'. שם גם פגשנו את מאצ'י ואיוונה, הודות לדוביק שעזר באיתור הטלפונים, זוג שחיי בעבר 6 שנים בארץ. הוא בן לאמא יהודיה שגדלה בתקופת המלחמה כנוצריה, יליד העיירה. ההכרות איתם היתה באופן מקרי 10 שנים קודם לכן כשאמא שלי ואחותי עברו בעיירה בניסיון למצוא מידע על המשפחה. מאצ'י ואיוונה גרים כיום בגרמניה, ובמקרה באותו שבוע הגיעו לביקור בפולין... (צירופי מקרים..).
התמונות של המשפחה מלפני המלחמה מראות ילדות מאושרת, ילדות ונערות שמחות, ורובן מצולמות בפארק שביישוב כשברקע קונכיית קונצרטים. לשם הלכנו. העיירה מטופחת ומקסימה, מלאת צמחיה פורחת. בקונכיה, סיפרתי איך במקרה התגלה לי לפני 3 שנים שלמשפחת ביננשטוק היה מפעל לממתקים, מה שריגש בהיותי עובדת בשטראוס-עלית בפיתוח שוקולד וממתקים 15 שנה..(צירופי מקרים?). במקום זה חילקתי לכל אחד שקית מממתקי עלית, ביניהם גם שמתי חטיפי שוקולד שפיתחתי, וזו עוד סגירת מעגל.
המסע הזה, כמו גם סיפוריהם האישיים של חבריי, היה מרגש מאוד וחדר לעמקי הנשמה. כרגע אני בהתכווננות לחזור לשיגרה, ובהמשך להמשיך ולחקור ולברר עוד פרטים אודות שורשי משפחתי. המשפט " דע מאין באת ולאן אתה הולך" – אין מתאים ממנו. בידיעת שורשינו אנחנו לומדים גם על עצמינו. עץ יציב ופורח צומח אם יש לו שורשים חזקים ועמוקים.
תודה לכולם על מסע בלתי נשכח.
לדוביק ואירית – על ההדרכה למופת, הליווי והתמיכה, לגלית ושקד – על החזון והמימוש ולכל אחד ואחת מחבריי לקבוצה – אתם מדהימים
רוית