רחל חנן (כהנא)
רחל לבית כהנא נולדה ב- 1929 בכפר וישו דה ג'וס בצפון טרנסילבניה, שהיתה אז מובלעת הונגרית בתוך רומניה. הבית היה בית חם ופשוט עם אורח חיים דתי כמו כל הקהילה (קהילת ויז'ניץ). המשפחה חיה באושר, מוקפת אהבה וסופגת את חוכמת החיים הרבה של הוריה האהובים שהיו נערצים עליה. אביה פייביש כהנא ז"ל היה מנהיג בקהילתו ורבים רבים, יהודים וגויים היו באים לשמוע בעצתו, להקשיב לזמרתו המדהימה בחגי ישראל ולבקשו להיות בורר עממי בסכסוכי שכנים ושותפים. ביתה הצנוע של משפחת כהנא היה בית עץ מוקף גינת ירק וחיות בית (פרה ותרנגולות) ואפוף ריחות טובים של מאכלים ומאפים נפלאים שהכינה אמה המוכשרת במלאכות הבית, שהיתה גם אשה משכילה ורחבת דעת ממשפחה מכובדת מהעיירה מונקץ' (אז בצ'כוסלובקיה)
לרחל היו ארבע אחיות 2 מבוגרות מעט ממנה ואחת צעירה יותר וכן אח ואחות חורגים מנישואי אביה הראשונים שהסתיימו בטרגדיה לאחר מות אשתו הראשונה אתיה ז"ל בזמן לידת הבן מאיר. בזמן המלחמה היתה אחותה הבכורה לאה ז"ל כבר נשואה עם ילדה קטנה. הוריה הביולוגיים הביאו לעולם אח"כ עוד שני בנים צעירים מרחל- יהודה ז"ל והירשמלך (זאב) ז"ל.
בפסח 1944 החלו שוטרי המשטר הפשיסטי בהונגריה בגירוש יהודי וישו לגטו גדול בעיירה הסמוכה וישו דה-סוס. מיד אח"כ גויס אחיה מאיר לעבודות כפייה ברחבי הונגריה ולבסוף נכלא במחנה הנורא בוכנוואלד, שם שרד בקושי עד סוף המלחמה, איתו במחנה היו כמה אישים ידועים מעיירות סמוכות וביניהם אלי ויזל והרב ישראל לאו יבדל"א.
לאחר חודש בגטו וישו הועלו כל היהודים לרכבות מסע ועימם גם רחל וכל משפחתה המורחבת. במספר משלוחים עברו היהודים מהז'נדרמים הפשיסטיים ההונגרים לידי האס.אס ויצאו ברכבות דרך מונקץ' לעבר אושוויץ- בירקנאו. רחל היתה אז רק בת 15.
באושוויץ נבחרו 4 האחיות ע"י הפושע ד"ר יוזף מנגלה לצאת לעבודה ולא להיכלל בקבוצות הנידונים למוות בתאי הגזים, לאחר שרחל ואחותה הצעירה שיקרו לראשונה בחייהן ובעצת אימם ציינו כי הן בנות 18. כל יתר המשפחה ובכלל זה אחֵיה הקטנטנים, הוריה, הסבים והסבתות ושאר בני הקהילה נשלחו מיד לתאי הגזים ונרצחו שם, עובדה זו התגלתה לאחיות שנותרו בחיים רק כשנה מאוחר יותר.
האחיות שרדו בדרך מופלאה, תוך גילוי עזרה הדדית מדהימה ותושיה בלתי מוסברת, את כל מהלך השואה. בבירקנאו הן עבדו בעבודות כפייה קשות כסוחבות לבנים במשך יום שלם במרחק של כמה קילומטרים הליכה. האחיות שוכנו בצריף בן 1000 נשים כשהן חולקות ביחד עם אחת נוספת דרגש אחד צפוף. היא הוכתה קשות ע"י הקאפו שניהלה את הצריף הגדול, שהיה לה מנהג קבוע להפשיט את הבנות ולהעמידן עירומות, לבּוּשתן, מול גדר מחנה הגברים. עם זאת הקאפו הזו גם הצילה בנות רבות ולא נתנה להן להצהיר על מחלותיהן, כי המשמעות היתה דין מוות מידי. שהותן בבירקנאו נמשכה חצי שנה בתנאים קשים מנשוא, ברעב וקור ובפחד מתמיד ויומיומי. הן שרדו באורח פלא והרבה בזכות שיתוף פעולה יוצא דופן בתנאי רעב קשים ובהנהגתה הבוגרת והאחראית של אחותם הגדולה שרה שהיתה אז בסה"כ בת 18. הן ניצלו גם מסלקציות נוספות של ד"ר מנגלה הידוע לשמצה (באחת הסלקציות נבחרו רחל ואחותה הקטנה אסתר להישלח למוות. לאחר רגעי יאוש נורא ובתושייה של הרגע האחרון הצליחה רחל להגניב את אחותה ואת עצמה לסלקציה נוספת שהתארגנה באותה שעה ושם הן זכו שוב להיבחר לחיים, לשמחתן ושמחת אחיותיהן הבוגרות יותר. האחיות הועברו למחנות עבודה שונים, הגיעו למחנה ברגן בלזן בגרמניה, עבדו במפעל תחמושת מול תנורי ההיתוך, צעדו בצעדת המוות, שם לא זכו לקבל ולו פיסת לחם או כוס מים ונאלצו לאכול עלים ועשב. חלק מהדרך הן הוסעו ברכבות שהופצצו קשות מהאוויר ע"י בנות הברית ושוב בדרך נס דווקא הן לא נפגעו. כך הגיעו לבסוף לקראת תום המלחמה למחנה טרזינשטאט מוכה המחלות, הרעב והייאוש בצ'כיה ושם גם שוחררו לבסוף בהיותן על סף כיליון בהגיע הצבא האדום לשערי המחנה (יומיים לאחר תום המלחמה). רק אז גילו בעזרת חייל צ'כי שהכיר את אחותן כי כל יתר בני משפחתן שהיו עימם ברכבת לבירקנאו נרצחו מיד לאחר הגעתם בתאי הגזים של אושוויץ וההלם והכאב שאחז אותן החליף את התקווה הגדולה שאולי יזכו שוב להתאחד עם הוריהם, אחיהם הקטנים ויתר בני המשפחה. עם זאת נודע להן שאחיהם הגדול מאיר כנראה נותר בחיים. הן קיוו כי יזכו לראותו בעיירת הולדתן בטרנסילבניה והן הצליחו להגיע לשם במשך כמה ימים של נסיעה ברכבות. לדאבון ליבם הם גילו כי כמעט איש לא נותר מהמשפחה המורחבת ומכל שאר בני העיירה הקטנה שמנתה לפני המלחמה למעלה מאלף יהודים. ביתם נותר אך הוא נלקח מהם ע"י השכנים, כל רכושה של המשפחה נבזז, למעט כמה תמונות ועבודות יד שיצרה אימן המוכשרת ונותרו על קירות הבית. הגויים נתנו להן להבין שהן לא רצויות שם ושלא יעזו לבקש דבר מרכוש המשפחה. בצערן הנורא הן ישבו על הקרקע ומיררו בבכי במשך 3 ימים ורק בואו של מאיר אחיהן ששרד את השואה החזירן למציאות ולהכרה שהן חייבות להמשיך הלאה ולנסות לבנות את חייהן מחדש.
הסרט התיעודי "האחיות כהנא" שיצרו הבמאי גלעד מלצר והמפיק גידי אביב בחסות "יס דוקו", מבוסס על סיפורן המופלא של האחיות הנ"ל והוקרן בכמה פסטיבלים ידועים בארץ ובעולם.
לאחר שנתיים נוספות בהן חיו רחל ואסתר בבודפשט הן הועלו ארצה באוניה ב-1947 במסגרת העלייה הבלתי ליגאלית במהלך שלטון המנדט הבריטי, תוך שימוש בדרכונים מזוייפים והגיעו לקיבוץ מזרע. רחל הספיקה להילחם כחובשת בחטיבת הפלמ"ח בפיקוד יצחק שדה. בהמשך נישאה בקיבוץ לשלמה חנן ז"ל שעלה ארצה מביירות, לאחר שהצליח להבריח לא"י יהודים רבים מסוריה ולבנון ולחם במסגרת הש"י בפלמ"ח.
לרחל ושלמה נולדו שני בנים דורון וירון. היא עבדה שנים רבות כעובדת סוציאלית וניהלה את לשכת הרווחה בעיריית צפת ולאחר מכן בנשר. במשך שנים רבות כמעט ולא דיברה על השואה ועסקה בהקמת משפחתה ובניית חייה מחדש.
לאחר פרישתה לגמלאות התמידה רחל להתנדב למען משפחות מצוקה, היתה חברה בהנהלת עמותת "אנוש" בחיפה ובמקביל החלה רחל חנן, כשליחות התנדבותית, לספר את סיפורה לבני נוער. היא ליוותה משלחות רבות של בני נוער מכל חלקי הארץ, וכן משלחות חיילים וקצינים שרבים מהם שומרים עימה על קשר חם וקרוב במשך שנים רבות. רחל הפכה עבורם לסבתא שנייה ואהובה. רחל אומצה על ידי כמה יחידות צבאיות ובתי ספר שמרבים להזמינה ובמיוחד שייטת הצוללות ושייטת הסטילים בחיפה וכן הקצונה הבכירה ומפקדי כמה מבסיסי חיל האוויר בארץ.
ב- 2014 זכתה רחל להגשמת חלום ישן שלה, כאשר כל משפחתה כולל נכדיה, נסעו עימה לצפון רומניה לעיירת הולדתה ובמהלך טיול השורשים המרגש הזה זכה גם הדור הצעיר להכיר מקרוב את מחוזות ילדותה ולהכיר יותר לעומק את תולדות משפחתה.
לדאבונה של רחל כל אחיותיה וכן אחיה הבכור נפטרו במשך השנים והיא נותרה לבדה מכל שורדי השואה במשפחתה. בנוסף לכך פקד אסון את משפחת אחותה הצעירה אסתר ובעלה מונדק מקיבוץ מזרע (שגם היה ניצול שואה וכל משפחתו נרצחה), כאשר בנם הבכור בן-עמי תמיר ז"ל נפל בגיל 21 כקצין שריון בקרבות התעלה, ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים.
רחל מתבלת את סיפוריה על ילדותה בלקחיה לחיים והיא דוגלת ומטיפה לבני הדור הצעיר לאמץ ערכים המכבדים כל אדם באשר הוא, לאמץ תפיסת חיים אופטימית ולדחות כל ביטוי של שנאה אנושית שאת תוצאותיה היא חוותה על בשרה וכך גם איבדה את היקרים לה מכל.